מבוא

פני התקופה ופני הישוב היהודי עם תחילת השלטון הבריטי

עם כיבוש ארץ ישראל מידי התורכים בשלהי מלחמת העולם מראשונה, במהלך השנים 1918-1917, על ידי הבריטים, הפכה הארץ ליחידה מדינית מודרנית. בפרט על רקע ההחלטות שהתקבלו על ידי המעצמות המנצחות, ככל שהדברים נגעו לחלוקתה מחדש של הארץ.[1]

הצהרת הלורד בלפור מיום 2 בנובמבר 1917, בדבר כינון בית לאומי לעם היהודי בארץ- ישראל, וכיבושה של הארץ בידי הבריטים העמידו את הישוב היהודי והנהגתו, בפני מצב חדש. אפשרויות בניה ופיתוח עמדו בפני הישוב היהודי, כשהמגמה יישום רוח הצהרת בלפור ומימוש כתב המנדט של הבריטים על ארץ-ישראל.[2]

בד בבד החלה התנועה הערבית הלאומית לצבור תאוצה. זו התנועה שהוקמה בראשית המאה ה-20, על ידי משכילים מסוריה וארץ- ישראל שהתנגדו לכתחילה למפעל הציוני.[3]

המצב הביטחוני עם תחילת השלטון הבריטי

ככל שחלף הזמן, הפעילות הלאומנית הערבית התגברה והתפשטה. כבר בראשיתה היא היתה אנטי- ציונית ואנטי- יהודית. הפעילות המדינית לוותה בהפגנות, בהתקפות והתנפלויות על הישובים.[4]

ההפגנות והכינוסים הלכו ותכפו, הלכו ונעשו מסוכנות, עד כי לקראת תהלוכת נבי- מוסא באפריל 1919 התארגנו בירושלים צעירי העיר כדי להדוף התנפלות ערבית אפשרית.[5] בעקבות התערערות הביטחון בגליל הוקם שם "ועד מסדר להגנה כללית בגליל'' ביוזמת חברי ''השומר'' משהו בדומה ל ''מפקדת הגנה'' שהוקמה בירושלים. המצב אף החמיר מתחילת שנת 1920.[6]

חברי ארגון ''השומר'' ניסו בכוחותיהם המוגבלים להגן, לסייע, לספק נשק והגנה. במהלך שנת 1919 הם טענו כי: "אל לו לישוב היהודי להשליך יהבו על הבריטים באשר להגנתו, ...יש לשקוד על הקמת ארגון הגנה... שאין תלוי בשלטון הבריטי והוא מופעל על ידי צו המוסדות היהודים''. לעומתם טענה האסכולה ה''ליגיוניסטית''  כי יש להקים יחידות הגנה כאלו, בחסות ובתאום עם הבריטים.[7]

מאורעות תר"פ-1920 והצורך בהקמת ארגון הגנה ארצי

בעוד שקולות הויכוח אודות השיטה להגנת הישוב היהודי נשמעים, המצב הביטחוני הלך והתדרדר. הדברים אמורים בפרט באזור הגליל העליון.

המצב הביטחוני הגיע לשפל המדרגה בי"א באדר תש"פ -1 למרץ 1920. ביום זה תקף המון ערבי את חצר תל- חי. כתוצאה מכך נהרגו בקרב שישה מלוחמי תל- חי, ביניהם יוסף טרומפלדור.[8] אווירת ההפקרות, השוד, הביזה והרצח התפשטו דרומה אל עבר ישובי הגליל התחתון וישובי עמק הירדן, שסבלו גם הם מהתנפלויות, ירי ורצח, עד כי חלק מהישובים עמדו להתפנות. מצב זה נמשך כאמור בחודשי החורף, האביב והקיץ תש"פ- 1920.[9]

המתיחות והתסיסה הערבים הגיעו לשיאם בחגיגות נבי-מוסא שהתקיימו בירושלים מדי שנה בתחילת אפריל. כצפוי, הערבים שולהבו וביום השני לחגיגות, ב-4 באפריל 1920 , התנפל המון ערבי זועם על הישוב היהודי בעיר העתיקה בירושלים, על אף שיהודים אלו לא זוהו עם המפעל הציוני .[10]

הקמת ''ועד הגנה'' בירושלים, עליו החליטה הנהגת הישוב בעיר, לוותה בוויכוח עקרוני באשר לאופן הפעלתו. ז'בוטינסקי שעמד בראש הועד, טען כי יש להשתית אותו על גיוס יוצאי הגדודים העבריים וכן לקבל את חוקיותו והכרת מידי השלטון הבריטי, שאמור אף לאמנו ולציידו כראוי.[11]

מאורעות אלו והתדרדרות הביטחונית הכללית  העמידו גם את הנהגת הישוב היהודי הכללי , בפני הצורך  הדחוף לדון בהקמתו של כוח מגן יהודי , מאורגן ,בהיקף ארצי שיהיה נתון למרות המוסדות הציוניים בלבד ואינו כפוף לשום גורם זר ובשיקוליו, גם אם יצטרך לפעול במחתרת.

כוח צבאי זה חייב להיות ארצי עממי ,כזה שיוכל  לתת מענה הגנתי לכל ישוב וישוב כמו גם לגרום לניצחון בהיקף ארצי , מול התקפה ערבית כוללת נגד המפעל הציוני.[12] אז החל ויכוח,  בין אנשי ''השומר'' לבין מפלגת ''אחדות-העבודה" בשאלה המרכזית, מי יקבע ומי יפסוק בעניינים המהותיים של הארגון.[13] בעוד הוויכוח המתנהל ובמקביל אירעו מהומות ברחבי הארץ, התכנסה הנהגת ''השומר" ב-18.5.1920 בתל עדשים והחליטה על פירוק הארגון והעברת ענייני הביטחון והעברת ענייני הביטחון לארגון  החדש שיקום.[14]

הקמת ארגון ה"הגנה"

תוך חילוקי דעות בתוך ארגון ה"שומר'' ובינו לבין מפלגת ''אחדות-העבודה'', התקיימה ועידת ''אחדות-העבודה'' בכנרת, במהלכה ב- 15.6.1920  קבלה המפלגה על עצמה את ענייני השמירה מידי ארגון ה"שומר''.[15] החלטה זו הבטיחה את הרציפות בהעברת ענייני הביטחון מ"השומר'' אל ארגון ה"הגנה'' שזה עתה קם. תוך חצי שנה העבירה המפלגה את הטיפול והאחריות לידי "ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ-ישראל'', גוף חברתי כלכלי שהוקם בחיפה בדצמבר 1920. הוא הסכים לקבל על עצמו את הטיפול, הניהול והנהגת ארגון ה"הגנה"[16]

הארגון שזה עתה קם התקשה לפעול, עד כמעט בלתי אפשרי. מצב זה נבע מכמה סיבות:

1. הוויכוחים בין נציגי ה"שומר" לבין יוצאי ה"גדודים העבריים" נמשכו גם לאחר הקמתו והרכבת הנהגתו.
2. מינויו של הרברט סמואל היהודי והציוני, לנציב הראשון של ממשלת המנדט הבריטי הפיח תקוות כי המשטר האזרחי הבריטי, יהיה פרו-ציוני ובאופן מעשי יגשים את עקרונות הצהרת בלפור. כתוצאה מכך התכנית להקמת כוח מגן יהודי עצמאי, התקררה במידה רבה.[17]
3. חוסר יכולת שליטה על מחסני הנשק והתחמושת. הישובים לא שיתפו פעולה כי הם לא סמכו על ההנהגה הארצית שתוכל לסייע להם בשעת מבחן.[18]
4. מוגבלות רבה בגיוס אנשים לארגון הארצי. שכן אנשי הישובים היו מרותקים ליישוביהם, כדי להגן בשעת הצורך, כפי שהיה עד כה.[19]
5. חוסר מוחלט באמצעים כספיים. ההסתדרות הציונית הפסיקה להזרים את מעט הכספים שכן הזרימה, לארגון. [20]

בעקבות כך, במחצית מרס 1921 הוקם ועד חדש ל"הגנה", אך גם בו נמשכו חילוקי הדעות וניגודי השקפות בין הגישות.[21]

ה"הגנה" בעשור תר"פ-תרפ"ט – 1929-1920

המאורעות שפרצו ב- 1 במאי 1921 מצאו את הנהגת ה"הגנה" מתווכחת בינה לבין עצמה באשר להתארגנות, פעולות רכש, פעילות מבצעית ובכל נושא. הקו המחבר בין המתווכחים היה, קביעת המנהיג כמו גם קביעת המדיניות הכללית של הארגון.[22]

בכל אחד מהמקומות שהותקפו, נשענה ה"הגנה" על כוחות מגן מקומיים, על יוזמות והתארגנויות מקומיות.[23]

המאורעות זעזעו את הישוב היהודי בחושבו שהנה קם ארגון הגנה ארצי, שאמור לתת מענה למאורעות מעין אלו, ומשלא נתממשו תקוותיהם האכזבה היתה גדולה.

בהמשך לאי תפקודה של ה"הגנה", במהלך מאורעות 1921 לא שככו חילוקי הדעות והחשדנות ההדדית גם לאחריהן. עובדה שמנעה התארגנות מקצועות  ומבצעית. גם נושא הרכש נפגע מכך.[24] למרות כך אורגן קורס מדריכים בפיקודו של יצחק שדה ביולי 1921, מתוך הכרה בנחיצות כוח הגנה מאורגן.[25] השנים הבאות נוצלו לפעולות רכש, על אף הקושי הכלכלי לממן את הקניות הללו.

כישלון מפעל הרכש באירופה, מעט הכספים שהגיעו מההסתדרות הציונית שחדלו מלהגיע, ממשלו של הנציב העליון הרבט סמואל, שנקט בכמה צעדים להגברת הביטחון בקרב הישוב היהודי וניסיונו להביא ל"ליגליזציה" את הארגון. כל אלו הביאו לרגיעה ביטחונית בארץ ולהאטת פעילות ה"הגנה". על רקע זה התחדדו שוב היחסים בין שני הפלגים ב"הגנה".

גם בחזית הערבית הארצישראלית חלה הפוגה בפעילות הטרור, שכן התנועה הערבית הלאומית נקלעה למשבר מנהיגות, בעקבות יריבות רבת השנים בין חמולת החוסיינים, שדגלה בקו תקיף נגד הישוב היהודי, לבין חמולת הנשאשיבים, שניסתה ליישב את הסכסוך באמצעות משא ומתן, תוך שיתוף פעולה עם ממשלת המנדט הבריטי.[26]

משמעות הדברים בקשר ל"הגנה" היה, שהארגון היה יכול כעת להתפתח ולהתבסס באין מפריע ובאין אתגרים ביטחוניים. התפתחות הארגון היתה תלויה רק בהנהגתו וביכולת ההתמדה שלו. עול הפעילות בשנים הללו נפל על שני חברי ה"הגנה", יוסף הכט ושאול מאירוב, לימים אביגור, שהתמנו, לנהל את ה"הגנה", על ידי הועד הפועל של ההסתדרות, באוקטובר 1922. מבין שניהם, יוסף הכט היה המנהיג המוביל שנשא על כתפיו את הארגון.[27]

הקשר בין מרכז ה"הגנה" לישובים היה שונה מישוב לישוב, מאזור לאזור. היה הבדל בין העיר לבין הכפר.[28] ועדי ה"הגנה" במושבות ובישובים הכפריים פעלו במקומותיהם באופן עצמאי, דאגו לרכש, לאחסון, לאימונים ועוד.[29] היו ישובים ששיתפו פעולה, היו כאלה שלא. כל ישוב וישוב התנהג כראות עיניו והבנתו, בכל הנוגע לקשרים שלו עם המרכז. לא היתה שליטה מרכזית, לא היה כוח צבאי מרכזי שאותו היו יכולים להטיל למערכה, במקום שיש בו צורך.[30]

בישובים הפעילות נעשתה באופן עצמאי, והקשר בין ההנהגה לבין הסניפים הכפריים היה מקרי ונשא אופי טריטוריאלי.[31]

הנשק והתחמושת בנקודות הכפריות עמדו לרשותם הבלעדית ולא לרשות ה"הגנה". היו מקומות שהנשק הבלתי לגאלי היה פרטי ונשמר אצל בעליו. בקיבוצים היה מחסן נשק מרכזי.[32]

מצב הארגון בערים היה שונה. שלושת הערים הגדולות, תל- אביב, ירושלים וחיפה, היוו למעשה את הבסיס עליו נשענה ה"הגנה". שכן שלושת מפקדי הערים הללו נתמנו על ידי מרכז ה"הגנה", כך שלמפקדי הערים היתה זיקה למפקדת הארגון, גם אם לא היה קשר יומיומי.[33]

כנסי מפקדי הערים עם הנהגת הארגון היה למעשה המסגרת הקבועה והיציבה של ה"הגנה". שם נתקבלו ההחלטות והם היוו למעשה מעין המטכ"ל של ה"הגנה".[34]

גם מקרב בני הנוער הלומדים גויסו לשורות ה"הגנה". אלה הגיעו בעיקר מתנועות הנוער. עיקר עיסוקם היה העברת פקודות ומכתבים מהמפקדה העירונית לשטח.

בשנים הללו התייחסה ממשלת המנדט ל"הגנה" במידה רבה של סלחנות. הם ידעו על קיום הארגון, על הפעילות שלו. הם ידעו על גודלו, לכן המעיטו בחשיבותו.

מצב זה של יחס השלטון לארגון, העיד מצד אחד על בטחונו העצמי ועל יכולותיו של השלטון, אך מצד שני העיד על מימדיו האמיתיים של הארגון בשנות העשרים.[35]

(מחקר וכתיבה: ד"ר חיים מייטליס)

____________________________

[1] דותן. המאבק. עמ' 11
[2] ביין. ההתיישבות הציונית. עמ' 140
[3] אליאב. ההתיישבות הציונית. עמ' 146
[4] ינאית. ההגנה בירושלים. עמ' 4
[5] שם. עמ' 5
[6] עילם. ההגנה – הדרך הציונית. עמ' 16.
[7] מילשטיין. בדם ואש. עמ' 48. האסכולה ה"ליגיוניסטית" ראתה בשלטון הבריטי את חזות הכל. לכן יש לתאם עימם את כל המהלכים, בפרט אלו הנוגעים להקמת כוח מגן. בראש הקבוצה הזו עמד זאב ז'בוטינסקי, שהעריץ את הבריטים ותלה בהם תקוות גדולות בכל הנוגע לתקומת מדינה יהודית.
[8] לב עמי. במאבק ובמרד. עמ' 15.
[9] עילם. ההגנה – הדרך הציונית. עמ' 20-19. וכן דינור. תולדות ההגנה. כרך א' חלק שני. עמ' 599-591.
[10] ינאית. ההגנה בירושלים. עמ' 5.
[11] מילשטיין בדם ואש. עמוד 48.
[12] עילם. הדרך הציונית. עמוד22
[13] הוקמה בסוף אדר א' תרע"ט (1919) בפתח- תקוה. מפלגה זו היתה ה"עורף" הפוליטי של הארגון החדש שהולך ומוקם
[14] מילשטיין בדם ואש. עמוד 46. נזכר כי ארגון ה"שומר" פירק את עצמו ב18.4.1920. בעילם. התפתחות ארגוני המגן והמחתרת בתוך ההיסטוריה. פורת עמוד 214 נזכר כי הארגון פירק את עצמו במאי 1920.
[15]דינור. תולדות  ההגנה-כרך א'. חלק שני. עמ'670. וכן נאור. ההגנה- ארגון המגן. עמ' 20.
[16]מילשטיין. בדם ואש. עמ' 46.
[17] לב עמי. במאבק ובמרד. עמ' 24.
[18] יואלי- שטיין. כובשים ובונים. עמ'360.
[19] שם. שם.
[20] שם. שם.
[21] מילשטיין. בדם ובאש. עמ' 47.
[22] דינור. תולדות ההגנה כרך ב' חלק ראשון. עמ' 75.
[23] נאור. ההגנה- ארגון המגן. עמ' 24.
[24] עילם. התפתחות ארגוני המגן והמחתרתי בתוך ההיסטוריה. פורת. עמ' 215.
[25] אליאב. הישוב. עמ' 26. וכן עילם. ההגנה- הדרך הציונית. עמ' 35.
[26] שמעוני. ערביי. עמ' 213.
[27] מילשטיין. בדם ואש. עמ'50.
[28] לב עמי. במאבק ובמרד. עמ' 25.
[29] שם. עמ' 26.
[30] מילשטיין. בדם ואש. עמ' 50.
[31] דינור. תולדות ההגנה. כרך ב' חלק ראשון עמ' 260 וכן בעמ' 248.
[32] שם. עמ' 261,262.
[33] עילם. התפתחות ארגוני המגן והמחתרת בתוך ההיסטוריה. פורת. עמ' 215.
[34] שם. שם.
[35] עילם. ההגנה- הדרך הציונית.