פרעות תרפ"א

הערכות המושבה

עם פרוץ המאורעות ביום ראשון כ"ז בניסן תרפ"א (1.5.1921) והגעת השמועות מיפו לתל-אביב על התנפלות הערבים על בתי היהודים. משלא הצליחו  לכבוש את יפו ותל-אביב  נערכו הערבים מחדש עי" כיבוש מוקדם של הישובים היהודיים סביב יפו ותל-אביב, בשלב שני יכבשו את הערים הללו. כבר ביום ראשון  בערב גויסו כל גברי המושבה, חולקו לעמדות ולקטעי הגנה ובאותו לילה נעה כל חוליה לעמדתה והחלו לבצר ולארגן אותה. "ועד ההגנה" של המושבה שנבחר באותו היום החליט לגייס את כל צעירי המושבה וגם את צעירי המושבים עין-גנים ומחנה-יהודה. ומיום ראשון בלילה שמרו עם רובים ביד , מה שלא היה עד אז.

 הנוער שהיה חבר ב"הצופים" וב"מכבי" וכן כל שאר נערי המושבה גויסו למטרות סיוע ללוחמים. רצי קשר, בין "ועד ההגנה" (מפקדת המושבה) לבין התושבים ובין העמדות. כן הורכבו חוליות להדבקת  מודעות, חוליות איתות, הבוגרים שבהם השתלבו אף בהגנה פעילה בעמדות.

 למעשה גויסו כל הגברים. המבוגרים שבהם עסקו בתפקידי סיוע , ניקיון נשק, הטענת מחסניות ועוד. הנשים גויסו אף הן לפעולות עזרה ראשונה, טיפול בפצועים, הקמת "בית-חולים", איסוף ציוד עבור בית-החולים (שמיכות, סבונים, מיטות, כלי בישול הגשה ועוד).

 "בית-החולים" נקבע בספריית ספיר. הנוער סייע בפינוי אצטבאות הספרים והפיכת האולם לשימוש בית-חולים. מיום שני, לאחר ליל ארגון ובנייה, החלה כבר משמרת נשים לאייש את המחלקות השונות שלו.

 כמות הרובים הספיקה רק לכדי כמה עשרות מהמגינים. השאר הצטיידו בנשק קר בעיקר "רומח", שאינו היה אלא "ברזל זוית" באורך 1.20 מ' שחודד בקצהו האחד, ובשני הוכנה ידית שהמגן יוכל לשאת ולהשתמש בשעת הצורך. "תעשייה צבאית"  זו שהיתה בחצרו של המכונאי והמסגר אבא קנטרוביץ עבדה מיום ראשון בערב ללא הפסקה. על הנוער, בנים ובנות הוטל לרכז ערמות אבנים לאורך "קו החזית" ופינות הרחובות ע"מ לידות אותם בערבים הפולשים.

מאחר ולא היו שקים למילוי חול להגנה השתמשו בכלי בית כמו סירים, קומקומים ועוד, להגנה בחלונות הבתים.

הנשים הכינו חומצות כימיות מאכלות על מנת לשפוך אותם על התוקפים המגיעים לפתחי הבתים לצורך כך הם גם הרתיחו דוודי מים, ע"מ לשפכם על התוקפים הקרבים

הנשים הצעירות לבשו בגדי גברים בכדי להטעות את הערבים באשר לכמות הלוחמים המצויים במושבה.

כל אנשי המושבה חיכו לבאות כאשר כולם יודעים שפרוץ הפרעות זה ענין של זמן ולכן כל אחד התארגן בהתאם. "ועד ההגנה" חילק את הוראותיו האחרונות וכולם נכנסו לעמדת המתנה הגברים ישנו בתורנות, אף אחד לא חלץ נעליים. כולם הצטיידו עם רמחים שהיו צמודים אליהם גם בשינה. אבשלום גיסין ראש "ועד ההגנה" הסתובב בלוויית ראשי ועד המושבה מוטי מאירי, משה נוביק ואחרים אצל העמדות חיזק את הלוחמים ועודד את רוחם. כך התנהלו הדברים והאירועים מיום ראשון בערב עד פרוץ הקרבות ביום חמישי, ב' באייר תרפ"א 5.5.1921 בשעות הבוקר המוקדמות

הערכות הערבים

ביום שני, כ"ח בניסן תרפ"א (2.5.1921), למחרת תחילת הפרעות ביפו, חדלו להגיע רוב ה-500 פועלים הערבים שעבדו במושבה. המתיחות גברה ובוטאה בכך שגם הבדואים משבט אבו-קישק שהיו מיודדים עם אנשי פתח-תקוה חדלו להגיע, בהסבירם ש"השייח פקד להישאר בבית" מיום שלישי חדלו להגיע מעט הפועלים שהגיעו עד אז.

ביום רביעי החלו לזרום ידיעות על ריכוזי ערבים בכפריהם ובעיירותיהם והתכוננותם להתקפה על פתח-תקוה. בין העיירות ניתן למנות את טייבה, קלקליה, טול-כרם, יהודיה והכפרים סביבותיהם. כאשר בתכניתם לתקוף את פתח-תקוה בדרכם לתל-אביב ויפו.

תכנית ההתקפה הוכנה ע"י קצינים וחיילים בצבא התורכי אשר רכשו ניסיון צבאי כלשהו. דבר שחסר לאנשי פתח-תקוה המתגוננים. בבדיקה שלאחר הקרב התברר שבהתקפה השתתפו ערבים משלושים ושתיים ערים וכפרים באזור. אשר מטרתם היתה אחת הריסת המושבה פתח-תקוה ורצח כל תושביה.

בלילה שבין רביעי וחמישי התרכזו אלפי ערבים במאהל הבדואי אצל השייח אבו קישק. שבט בדואי שקשר קשרי ידידות עם איכרי פתח-תקוה, שימש עתה כבסיס יציאה לכל אותם פורעים שהגיעו מרחוק ומקרוב, כדי לעודד את הערבים ולחמם את האווירה. שייח השבט אירח את כל הבאים ושחט עבורם 40 כבשים שהיוו את המנה העיקרית לארוחה דשנה. שלהוב הרוחות נמשך עד אור הבוקר הנשים הצטיידו בסלים שנשאו בהם כדורים שישמשו את הפורעים. לאחר מכן ישמשו הסלים לשלל ולביזה. הערבים שהכירו את תושבי פתח-תקוה חילקו ביניהם את השלל מי ייקח מה ומאיזה בית. הם חילקו ביניהם גם את הנשים הצעירות שתחטפנה על ידיהם. הגמלים הועמסו בפחי נפט אשר מטרתם להצית את כל אשר בא ליד. המטרה היתה כאמור הרס מוחלט של הכל.

הכח התוקף כלל: רוכבי סוסים, רוכבי גמלים, המון רגלי, לא לכולם היו רובים אך כל אחד נשא עמו משהו כמו נבוט, מוט ברזל וכל דבר שיכול להרוג, או לפחות לפצוע.

יום הקרב

עם אור ראשון החלו להגיע ידיעות מהתצפיות ל"ועד הביטחון". כל התצפיות דווחו על תנועת ערבים גדולה זורמת לכיוון פתח-תקווה מכל הכיוונים. מהירקון בצפון, משבט אבו קישק במערב, ערביי יהודה מהדרום, ומהכפרים קולה, רנתיה, פ'גה, רנתיס ואחרים במזרח. מגמת פניהם פתח-תקוה.

פעמון המושבה שהיה במרומי הגבעה, כיום, רחוב הרצל צלצל. זה היה האות שכולם רצים ומאיישים את כל העמדות ומעבים אותם בלוחמים נוספים. כל אחד וכלי נשקו בידו הרוכבים דהרו על סוסיהם אל פאתי המושבה בכדי לקדם את המתקפה. נשים ונוער סייעו ככל שיכלו בהכנת אוכל וכל סיוע נדרש בביצור המושבה. מפאת החמסין הקשה ששרר ביום הזה, היו נשים אשר עיסוקן היה להרוות צימאונם של המגינים.

כיתת הפרשים בפיקודם של אברהם שפירא ואבשלום גיסין, יצאו מהמושבה לכיוון מערב, כדי לפגוש את הערבים הרחק מהמושבה ולמנוע בעדם את ההתקרבות אליה.

באזור הפרדסים המערביים (היכן שמצויים היום מגרשי ה"ספורטן" , שכונת אם-המושבות ומערבה משם) התפתח קרב יריות בין מגני פתח-תקוה לבין ההמון הערבי. במהלך קרב היריות נפצעו כל לוחמי פתח-תקוה מהסיבה הפשוטה, אף אחד לא עזב את שדה המערכה אלא עד שנאלץ להתפנות בשל פציעתו.

הערבים ירו לכל עבר ללא סדר ומטרה ברורה, ללא תיאום ובקרת אש, בעוד שלוחמנו חישבו כל כדור, ולכל כדור היתה כתובת מדויקת. בכך גרמו לעשרות נפגעים והרוגים בקרב הערבים. שלב זה של הלחימה נמשך כשעתיים במהלכן עצרו 20 פרשים, כאלפיים ערבים מוסתים, פראיים, בתוכם כ-400 חיילים וקצינים שהיה להם ניסיון בצבא התורכי וערקו ממנו, כדי להשתתף בהרס פתח-תקוה.

בשל הריחוק מהמושבה, הניתוק מהעורף וחוסר אספקה סדירה של תחמושת, נאלצו לוחמנו לסגת מקו הגבעות (בי"ס התיכון אחד-העם, ביח"ר אוליבקס, ביח"ר טבע, בית-חולים בלינסון, בית- חולים שניידר, שכונת נוה עוז) ולהתמקם סמוך לבתי המושבה (תחנת הרכבת הישנה- בקצה רחובות רוטשילד ופינסקר) בכך תמה המערכה שהתנהלה מחוץ למושבה והתקפת הערבים התנהלה כעת בשעות הצהרים, על קו הבתים הקיצוניים של המושבה. כישלון בהגנת קו זה פירושו כיבוש וחיסול המושבה, פתח-תקוה. הערבים נערכו להתקפה זו כראוי, בהבינם כי הכרעה בקרב זה, משמעותו חיסול המושבה.

חום הצהרים, והפצועים הרבים שפונו משדה הקרב, הקשו מאד על תושבי ומגני פתח-תקוה. אך הם הבינו שמקו זה לא נסוגים. באי אלו מקומות הצליחו הערבים, שהכירו את בתי ורחובות המושבה, לחדור ולהשתלט על מספר בתים. הם השתלטו על הפרדס הצפוני (מחסני תנובה לשעבר ומגרש מכבי פתח תקוה ) כך שהמושבה כותרה באופן כזה שהערבים יושבים בפתח בתיה.

באזור זה היו עמדות שאוישו בטובים שבמגני המושבה. ביודעם כי מפינה זו ינסו לחדור ערביי אבו קישק מהמערב וגם הערבים שהגיעו מהירקון.

שעות 13:00-11:00 בצהריים היו השעות הקריטיות בלחימה. הערבים נהנו מעליונות מספרית ומעליונות טופוגרפית, משולהבים מהתקדמותם השמיעו קריאות עידוד ושמחה היסטריות. החלו לירות לתוך המושבה. עדיין אינם מתקדמים, שכן המגינים בפאתיה הדרומיים מערביים חרקו שינים והחזיקו מעמד, בכך מנעו בעד הערבים מלחדור למושבה.

המורל בקרב המגינים וגם אצל הבלתי לוחמים היה גבוה. שום בית ומבנה בקו החזית הזו בקצה רחובות רוטשילד ופינסקר לא נעזב, על אף האש הצפופה. אותם 50-40  לוחמים בחזית זו מנעו מצב שבו יצטרכו אנשי המושבה להילחם פנים אל פנים עם אלות ומוטות ברזל מחודדים. לוחמים אלו השתמשו ברובים מיושנים אשר נלקחו מידי הפצועים. הנוער והנשים ספקו להם כל הזמן תחמושת מזון ומשקה. מול לוחמים אלו נעו גלים גלים מאות רבות של בדואים וערבים מהשומרון, רובם חמושים. כולם עם שקים ביד. הם התחרו ורבו אלה עם אלה מי יגיע ראשון לבזוז את השלל. ראשם היה בביזה ולא במלחמה עצמה.

באותן שעות משבר בצהרים, המצב בחזית לחימה זו שהייתה העיקרית היה כך:

• עשרות ערבים הרוגים מוטלים בכל מקום.
• מאות ערבים פצועים מבלי יכולת לעזור להם. החום הלוהט וחוסר הטיפול בהם הפיל בהם עוד עשרות הרוגים. אח"כ התברר, כי הערבים לא נערכו כלל בנושא רפואה ופינוי. לא טיפול במקום ולא פינוי ל"בית-חולים" ואפילו מאולתר, כי לא היה כזה.
• העובדה שהתוקפים  הצליחו לחדור לשני בתים במושבה , מיד רצו לשם כל הלוחמים כדי לבזוז, בכך הפקירו למעשה את החזית , הפסיקו להילחם, ופתחו אפשרות למגיני  פתח- תקוה לפתוח בהתקפה זוטא בעורפם, על אף שהיו כבר בתחום המושבה.
• מגיני פתח תקוה, על אף שסבלו מפציעות רבות, המורל היה גבוה. הם היו נחושים. עמדו איתן בעמדות ונהנו מגיבוי ועזרה צמודים מהבלתי לוחמים.

מציאות זו גרמה אצל הערבים לירידת המורל ולחוסר תפקוד. בעוד שהמגינים כאמור הפכו להיות פתאום התוקפים, מצב רוחם עלה. הם נצלו את המצב והחלו לתקוף ולרדוף אחר הערבים הבוזזים ואלו שנמלטו מהאש היהודית. בהדרגה נמלטו כל הערבים מהמושבה ומהחזית הרחבה שהייתה  עד לפני שעה קלה.

המגנים החלו לרדוף אחרי הערבים הנמלטים. הערבים במנוסתם השאירו אחריהם את מעט השלל שהספיקו לבזוז. כך, משעות אחה"צ עד רדת  הערב רדפו מגיני  פתח-תקווה אחרי הערבים הנסוגים בלא סדר ושליטה. בכך נסתיימה התקפת הערבים על פתח-תקוה בפרעות תרפ"א-1921, בניצחון מוחץ של מגיני פתח-תקוה. בתום הלחימה בת יום אחד, נמנו מקרב לוחמי המושבה  עשרות פצועים וארבעה הרוגים: אבשלום גיסין, זאב אורלוב, חיים צבי גרינשטיין, נתן רפפורט. על שמם רחובות באזור בו נערך הקרב ב- ב' באייר תרפ"א 5.5.1921.

(מחקר וכתיבה: ד"ר חיים מייטליס)